<h1>ספר התרומות שער כ"ז</h1>
<h2>דף פז.</h2>
גרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ז ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. שאין מועיל נאמנות למי שבא ליפרע מיתומים. וכתב על זה הרב ז"ל בהלכותיו הני מילי דכתב לה דלא נדר ודלא שבועה, אי נמי נקי נדר ונקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממני בין מיורשי, [אבל אי כתב לה בין מיורשי בין ממני] גובה שלא בשבועה. והני מילי בבא להפרע מנכסי יתומים, אבל יתומים שבאו להפרע מן הלוה בשטר שיש בו נאמנות ללוה, כגון מלוה דכתיב ליה ללווה כל אימת דאמרת פריעא הוא מהימן, דקי"ל תנאי שבממון תנאו קיים. ואפלו מת מלוה ונפל ליה שטרא קמי יתמי וא"ל כבר פרענא ליה לאבוכון מהימן. ואע"ג דלא כתב ליה מהמנת עלי כבתרי עלי ועל יורשי, מ"ט דשטרא מעקרא עקיר ליה, דהא לא מצי למימר ליה אי פרעתן הוה לך למקרעיה, א"נ מכתב תברא עליה, משום דא"ל אהמנותא דכתב לי סמכי. הלכך לא שנא גביה דידיה ולא שנא גביה ירתי דמלוה כי אמר פרעתיה מהימן ובשבועה, דכיון דלא כתב ליה מהימנת ואפילו בשבועה, לא פטרינן ליה משבועה, חיישינן דילמא הכין קאמר ליה מהימנת עלי לבטולי לשטרא דידי ולהוי כמלוה על פה. דאלו מעיקרא כי אמר שטרא פריעא היא לאו כל כמיניה, ואי אמר ליה אשתבע לי דינא הוא דמשתבע ושקיל ולא מצי איהו לאשתבועי ואיפטורי, אבל השתא דכתיב ליה כל אימת דאמרת שטרא פריעא הוא מהימנת עלי ולא פטריה לשבועה איכא למימר מאי נאמן דקאמר ליה לבטולי לשטרא, ולא אמרינן ליה לאו כל כמינך דמבטלת ליה לשטרא, דאי שטרא פריעא הוא איבעי למקרעיה א"נ מכתב תברא עליה, אלא כדאמר שטרא פריעא היא בטיל ליה לשטרא והוה ליה מלוה כמאן דקא טעין ליה על פה מנה לי בידך וא"ל אידך נתתיו לך דמשתבע שבועת היסת ומפטר. ואשכחן לשון נאמנות כה"ג, דאמרינן [ב"ב ע' ע"א] בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתיו לך מהו, מיגו דאי בעי אמר ליה נאנסו מהימן כי אמר ליה החזרתיו לך מהימן, או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי. א"ל נאמן. ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי, ואי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ולא שבועה בעי, הכי נמי מאי נאמן נאמן ובשבועה. הלכך האי מלוה כיון דכתיב ליה ללוה מהימנת עלי סתם ולא פטריה משבועה בהדיא, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, והאי נאמן דכתב ליה לבטולי לשטרא הוא דכתב ליה הכי. אבל מידי שבועה לא מיפטר. והכין שדר מרנא רבינו האיי גאון ז"ל. ומסתברא דשטרא דאית ביה נאמנות ללווה כל עת שיאמר פרעתי אינו גובה בשטר זה מן יורשי לוה, ואין צריך לומר מן הלקוחות. ואפילו אמר לוה לא פרעתי, דחיישינן לקנוניה. וכן בזה סברת ה"ר משה ז"ל [מלוה פט"ו]. גם כתב שאם טען הלוה פרעתי מקצתו והמלוה אומר לא נפרעתי כלום משלם המקצת שהודה ונשבע שבועת היסת, שהרי האמינו. ואם פטרו אפילו משבועה בפירוש אינו נשבע כלל. ואיכא לעיוני אם מת אביהן תוך זמן של שטר זה שהאמין המלוה ללוה מהו, מי אמרינן כיון דכל זמן שיאמר כתב ליה דלהוי נאמן, אשתכח דלוה אפילו תוך זמן מהימן, ואינהו נמי טענינן להו דילמא אלו אבוכון הוה קיים הוה טעין פרעתי. או דילמא מן הזמן ואילך דאורחיה למיפרע הימניה, אבל תוך זמן דלא עביד איניש דפרע אפילו איהו אמר לא המניה. ומסתברא כיון דאתני אתני ואיהו מהימן אפילו תוך זמן, וטענינן ליתמי דאלו אבוהון הוה קיים הוה טעין פרעתי תוך זמן ומהימן, אינהו נמי מהימני. ומיהו בשבועת היסת דלא ידעי שאינו פרוע.
